תנ"ך על הפרק - דברים לב - צרור המור

תנ"ך על הפרק

דברים לב

185 / 929
היום

הפרק

שירת האזינו, צווי על משה למות

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותיבָּ֣מֳתֵיאָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
לפי שאמר למעלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ. בא עכשיו לקרוא שמים וארץ שיהיו עדים בדבריו. וכן אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ וכו'. כנגד הגדולים והקטנים הנדמים לשמים ולארץ. לרמוז שהשירה הזאת יש בה דברים ראויים לגדולים ודברים ראויים לקטנים. וזה כענין מה שאמר למעלה אתם נצבים היום ראשיכם שבטיכם. וכן כל איש ישראל. ואחר שכולם היו בכאן. ראוי היה שישמעו דבריו. וכן רמז האזינו השמים ותשמע הארץ. על השמים וכל אשר בהם הם המלאכים והשרפים העומדים לפני השם. שכולם יבאו לשמוע דברי השירה הזאת. אחר שיש בה סתרים גדולים. וכן והארץ וכל אשר בה שישמעו דברי השירה הזאת. ולפי שמרע"ה השיג עתה מה שלא השיג כל ימיו. כאומרו תוסף רוחם יגועון. רצה שירדו לכאן רכב וסוסי אש. שהם משרתיו אש לוהט. הדבקים בה' מצד מעלתם. וכן המשרתים שהם למטה מהם הנדמים לארץ. בערך השמים שהם אש ומים. וכן המלאכים שהם מצד הרוח כאומרו עושה מלאכיו רוחות. כולם יבואו לכאן לשמוע דברי השירה הנדמים לטל ומטר. וזהו יערוף כמטר לקחי וגו': ואמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ. לפי שמשה מדרגתו היתה למעלה מהנביאים. ולכן אמר האזנה בשמים. לפי שהוא היה קרוב אליהם והם היו מדרגתו. כאומרו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ואמרו שהמן היה יורד בזכות משה. ולכן אמר וישבות המן ממחרת. ולפי שמשה היה רחוק מן הארץ כאומרו של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא. ולא מדרגת הארץ. לכן אמר ותשמע הארץ. כמי שהיה רחוק ממנה. אבל ישעיהו עליו השלום אמר להפך שמעו שמים והאזיני ארץ. לפי שהיה רחוק מן השמים וקרוב מהארץ. ועם כל זה אמרו בזוהר שכשאמר ישעיהו ע"ה שמעו שמים. בקשו שמים וארץ להרעיש עליו ואמרו מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לומר לשמים שישמעו. עד שאמר כי ה' דבר. כלומר למה חרה לכם על דברי. כי אין אני המדבר אלא ה' דיבר. אבל משה רע"ה אמר בלי יראה. האזינו השמים ואדברה. כי אני הוא המדבר הנני. והנה במאמר הזה הודה מרע"ה לומר. שהוא היה במדרגה יותר גדולה מהשמים. וששמים וארץ הם נכנעים ומשועבדים לו. ושיש להם להאזין ולשמור דבריו ולבטל תנועתם מלפניו. אחר שהוא בעל התורה. וכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ולכן כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. ולא הוא לבדו יכול לעשות אלא כל הצדיקים והנביאים יש להם כח זה לבטל תנועתם. אחר שישראל אינם תחת ממשלות השמים. אלא חלק ה' עמו והם למעלה מהם. כאומרם ז"ל כל העו"ג ניתנו לשרים ידועים. וישראל באי זה מקום ניתנו. השיבו ואמרו ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. לפי שאין מזל לישראל. ולכן אמר יהושע שמש בגבעון דום. וכן נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה. ולכן אמר באברהם הבט נא השמימה ואמרו שהגביהו למעלה מן השמים. וכן מרע"ה אמרו שעמדה לו חמה במלחמת סיחון ועוג. וכן במחלוקת קרח ועדתו גזר אומר אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה. ועשתה מאמרו מיד ותפתח הארץ את פיה. ולכן אמר עכשיו האזינו השמים ואדברה. כמו שכבר האזנתם לי. ותשמע הארץ. כמו שהיא רגילה לשמוע. ולכן עתה אני רוצה שתאזינו לי ותבטלו תנועותיכם ותעמדו במקומכם בלי תנועה. ולפי שהשוטים אומרים שאם יעמדו השמים מתנועתם אפילו רגע אחד שהיה העולם חרב. לזה אמר להם שוטים יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. כלומר כשהשמים יעמדו מתנועתם ולא יפעלו פעולתם ולא יריקו מטר והאדמה לא תתן את יבולה. אז יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. כי מצד התורה שנקראת מים חיים. ירדו טל ומטר וירדו חיים לעולם. אע"פ שהשמים יהיו נעצרים ועומדים מתנועתם. לפי שהשמים אין להם מצד עצמם אלא מצד מאור התורה. ולכן אחר שהנביא או הצדיק הוא בעל תורה. הוא יכול לבטל מאור השמש כשירצה. ולבטל תנועת השמים. אחר שהאור המגיע לשמש הוא מצד הצדיק ומאור תורתו. ולכן האדם למעלה מן המלאכים ומן השמים: ולכן אמר המשורר השם אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. שרצה להודיע מעלת האדם השלם. אשר הוא עולה בחכמתו על הגרמים השמיימים ועל המלאכים. עד שבסבת האדם [השלם] גדולת השם נודעת בעולם. כמו שאמרו שאמר באברהם ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי. אבל אח"כ כשהודיע גדולת הקב"ה בעולם אמר אלהי השמים ואלהי הארץ. ולכן אמר ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. בסבת האדם השלם המודיע שמך כי טוב נגד יריאך. עד שלרוב מעלתו תנה הודך על השמים. והמפרשים אמרו כי תנה הודך הוא כמו אשר נתת. ואני אומר שפירושו כפשוטו. והוא כמו תנה את נשי ואת ילדי. ופירושו כי לרוב מעלת האדם הוא נותן הוד וזיו על השמים. לרמוז שזיו השמים ואורם אינו אלא מצד האדם. שנותן אור וזיו לשמים להאיר על הארץ. ואם לא היה האדם. השמים לא יהלו אורם וכוכבי השמים וכסיליהם חשכו נרם. לפי שאין להם אור מצד עצמם. אלא מצד האדם שנותן להם אור מצד אור התורה. וזהו אשר תנה הודך על השמים. וא"ת מהיכן בא לאדם האור הזה. לזה אמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. לרמוז שאין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות שעוסקים בתורה. וזהו הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. לומר ששבעת ימי בראשית מתקיימים בסבת אלו שבעה הבלים שמנו בפסוק זה. והם כנגד שבעה קולות שנאמרו במתן תורה. ואע"פ שאמרו חמשה קולות ושבעה קולות ועשרה קולות כולם נתכוונו לדבר אחד. וזהו הכל הבל שכל העולם נתקיים בסבת הבל התינוקות. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ומהבל קולם יסדת עוז שהיא התורה. כאומרו הקול קול יעקב ואם לאו הידים ידי עשו. להשליך אמת ארצה והמלכות הרשעה עשתה והצליחה. וזהו למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. בסבת התורה. עד שלסבת זה האדם מושל בעולמות כולם. וכנגד העולם העליון ותחסרהו מעט מאלהים. וכמו שאמרו במרע"ה ומשה עלה אל האלהים כל האנשים אין עולים אלא למעלת גדולה או עושר או מלכות. ומשה עלה למעלת אלהים. וזהו ותחסרהו מעט מאלהים. וכמו שאמרו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד. לקיים ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. לפי שהוא נותן זיו והדר לשמים. וכנגד עולם השפל אמר כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם. צפור שמים וגו'. ואחר שזה כן ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא אמר בכאן על השמים. להורות על מעלת האדם שהוא למעלה מן השמים. אחר שהוא נותן האור לשמים בסבת התורה. וזהו האזינו השמים. ואע"פ שתעמדו מתנועותיכם. יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. אע"פ שהשמים לא יריקו טל ומטר. ולפי שהטל ומטר לבדם לא יועילו כל כך בלי רוחות לגדל העשבים והדשאים. לזה אמר כשעירים עלי דשא וגו'. ואחר שזה כן כי שם ה' אקרא ואני עוסק בתורתו. הבו גודל לאלהינו והאזינו ושמעו קולי:או שיאמר כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. להורות על מעלת התורה. שאע"פ שהוראת התורה ודיבוריה הם קשים כמטר. שסוחף השדות ועוקר האילנות. כמו שתראה בענין הקללות והתוכחות. וכן בענין השירה שאמר אספה עלימו רעות חצי אכלה בם. ודברים אחרים קשים מאד כמטר. עכ"ז תזל כטל אמרתי. שהיא כולה רחמים כטל של ברכה. כאומרם חיצי כלים והם אינן כלים. וכן גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב. שהיא הקללה היותר קשה שבכולם. אמר שם יעלם ה' עליך. כלומר יעלימם ויכסם. שלא יהיו כמטר סוחף אלא כטל. של ברכה. ולכן לא אמר יעלם אלא יעלם בשב"א. ולזה כיוונו רז"ל באומרו יערוף כמטר לקחי אין עריפה אלא הריגה כאומרו וערפו שם את העגלה. וכן הייסורים והקללות אע"פ שנראים קשים כמטר. הם מעמידים האדם כטל של ברכה. כאומרו כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמרו נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורין וכו'. ולכן אמר להם שאע"פ שיערוף כמטר לקחי בזאת השירה להרוג אתכם ולכלות אתכם. אינו כן אלא תזל כטל אמרתי. כי כל אמרתי היא כטל של ברכה. וכן כל דבריהם כשעירים עלי דשא. כלומר רוח סערה שיורד על הדשאים בחזוק גדול. שנראה שבא לעוקרם. ואינו כן אלא אותו רוח הוא סבת גידולם. וכן כרביבים עלי עשב על זה הדרך. כן הוא דברי אשר יצא מפי. יעשה ויצליח ויברך אתכם ויתן לכם קיום. ולכן כי שם ה' אקרא. באי זה אופן שיהיה. הבו גודל לאלהינו. אחר שהוא רחמים וברכה: או יאמר יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. להורות על מעלת השירה הזאת. לפי שידוע כמו שכתבתי שזאת השירה היא עיקר כל התורה. וכל הנביאים מכאן ינקו ולמדו. ובה רמוזים כל הדברים העתידים עד בא זמן האסיף. וזה פלא גדול שבפרשה קטנה כזאת שאין בה אלא ארבעים ושתים פסוקים. יהיו בה עיקרים גדולים וסודות נעלמים. וכל הדברים העתידים. אלא שלפי קוצר השגתינו אין אנו מגיעים לפשטן של דברים לרוב העלמם. ואל תתמה על זה. אחר שהוא שם ה' הגדול והנורא מאד. מי יכילנו. וזהו כי שם ה' אקרא. ועל זה אמר זה שמי לעלם חסר. כי זהו שם של ארבעים ושתים. שהוא אבגית"ץ וכו'. ברוך הוא וברוך שמו. שיש בו שבעה תיבות וארבעים ושתים אותיות. והוא נרמז בפרשת בראשית בכל יום שמו. ובו נברא העולם. וזהו סוד בראשית ברא שי"ת. כי בכל שם מהם שבעה אותיות. ובו חתם התורה בזאת הפרשה. ולכן אמר כי שם השם אקרא כנגד זה השם. ולכן יש בזאת השירה מ"ב פסוקים כנגד זה השם של מ"ב אותיות. שהוא עיקר התורה כולה. וזהו ה' בם סיני בקודש. ולהורות ע"ז אמר יערוף כמטר לקחי. אע"פ שתזל כטל אמרתי. כלומר אע"פ שאמרותי ודברותי הם קצרים וקטנים כטל. הלקח שיכולין ללמד ולהוציא משם. הוא גדול ורב כמטר. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי. להורות שדבריו היו קטני הכמות וגדולי האיכות. ולכן אל תתמה איך היו כלל כל התורה ויש בה דברים גדולים ועמוקים. והיא קצרה מאד. כי יש לך לידע שהיא שמו של הקב"ה. ובכל פסוק ופסוק יש בו תלי תלים של הלכות שמתפשטים בכל התורה כולה. כשעירים עלי דשא כמו רוח סערה שמתפשטת בכל העולם ובכל הדשאים. וכן יש בה רובי רבבות מרבבות קדש. כרביבים עלי עשב. ואחר שכל אלו הדברים יש בה. בשביל כבודו אני מבקש מכם. כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. אחר שהשירה הזאת שמותיו של הקב"ה. ויש בה ארבעים ושתים פסוקים. וכל פסוק ופסוק הוא כנגד אות אחד משם של ארבעים ושתים. וא"כ אחר ששם ה' הוא קטן מהכיל. ובו כלולים כל הדברים וכל העולמות. כן זאת השירה אע"פ שהיא קטנה וקצרה. היא ארוכה ורחבה מני ים. וזהו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי: או יאמר כי שם השם אקרא וגו'. שרצה להורות לישראל שלא יהו כפויי טובה. אבל יתנו לשם רוב רובי הודאות על טוב גמלם. ושילמדו ממנו שהוא עובד את השם בכל לבבו. (וכן) [וכי] בכל כחי עבדתי את אביכן שבמדבר. (ולכן) ואח"כ על דבר קל מאד שחטא בו בשמעו נא המורים נגזרה עליו גזירה. ועכ"ז הוא מצדיק הדין ואומר צדיק וישר הוא. ומה תעשו אתם שחטאתם חטאים גדולים ועצומים והכל מחל לכם. שיש לכם להודות לשם ולתת גודל לאלהינו. ולזה אמר כי שם ה' אקרא. כלומר אחר שאני בכל זה אני קורא בשם ה' ומצדיק עלי את הדין. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל לאלהינו. וזהו הבו גודל לאלהינו. וזהו על דרך שאמרו במדרש. הללו את ה' כל גוים וכל שכן אנחנו שגבר עלינו חסדו. וכן אמרו גם כן על פסוק טוב וישר ה' וגו'. וכל שכן שידרך ענוים במשפט. וכן בכאן כי שם השם אקרא. כל שכן אתם שראוי שתתנו גודל: ולפי שמשה חטא בארבעה מקומות נגד השם. ובכולם נגזר עליו שלא יכנס לארץ כמו שנפרש. בא להצדיק הדין על כולם. ואמר הצור תמים. כנגד הראשון שחטא בשליחות הראשון. כשאמר לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון. והשיבו השם מי שם פה לאדם. כלומר אתה אומר שאתה כבד פה וכבד לשון. כאלו החסרון תלוי בי ח"ו. וזהו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' הפועל. ולכן בעונש זה ועתה לך. כלומר עתה בשליחות הזה תלך אבל לא בשליחות ארץ כנען. וכנגד זה הצדיק הדין ואמר הצור תמים פעלו. אני מודה כי אין צייר כאלהינו. ואין חסרון בפעולתו. וזהו הצור תמים פעלו. ואם הייתי כבד פה. היא לסבה ידועה אצלו ית'. וכנגד החטא השני שאמר למה הרעותה לעם הזה וכן הרע לעם הזה. והשם השיבו עתה תראה אשר אעשה לפרעה ולא תראה במלחמת מלכי כנען. וסמך שם וידבר אלהים אל משה שדיבר אתו משפט על שהקשה לומר למה הרעות. כנגד זה הצדיק הדין ואמר כי כל דרכיו משפט. וכנגד החטאת השלישי שחטא בענין הבשר באומרו הצאן ובקר. שנראה לכאורה ששם ספק ביכולת השם ח"ו. והשם השיבו עתה תראה היקרך דברי. כלומר עתה תראה היקרך דבר שאמרתי לך שלא תראה במלחמת מלכי כנען. כנגד זה אמר אל אמונה וגו'. כלומר אני מצדיק הדין ומודה שהוא אל אמונה ולו היכולת והגבורה בכל הדברים. ואין עול במה שגזר עלי. וכנגד החטא הרביעי שחטא במי מריבה. במאמר ודברתם אל הסלע ואמר לו השם לכן לא תביא. כנגד זה אמר צדיק וישר הוא. כלומר צדיק הוא וצדיק דינו. שגזר עלי עכשיו בפירוש זאת הגזירה. ואחר שאני מצדיק הדין. כל שכן אתם שראוי לכם להצדיק הדין בכל מעשיכם ולומר הצור תמים פעלו: ואולי שבכאן רמז להם שעתידים להיות גולים ארבעה פעמים בארבעה גליות בעבור חטאתם. ועם כל זה שראוי להצדיק הדין על כולם. ונאמר הצור תמים פעלו כנגד גלות בבל. שהיה גלות קשה כצור החלמיש יותר מגלות מצרים. כאומרם ז"ל כמעשה לבנת הספיר זה היה לפניו בשעת השעבוד. ובגלות בבל נאמר כמראה אבן ספיר. להורות שהיה קשה כאבן וגלות מצרים כלבנה. וזהו הצור תמים פעלו כנגד גלות בבל. כי כל דרכיו משפט כנגד גלות מדי. שנגזר עליהם להשמיד להרוג ולאבד. על שחטאו והשתחוו לצלם נבוכדנצר ונהנו מסעודת אחשורוש ברצונם שהרי כתיב שם אין אונס. ולכן הוצרכו מרדכי ואסתר לתקן חטאתם. כנגד האכילה אמרה אסתר וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו כמו שאכלתם בסעודת אחשורוש. שאם לא כן מיותר הוא. אחר שאמר וצומו עלי. וכנגד צלם נבוכדנצר בא מרדכי ותקן הדבר ולא רצה להשתחוות להמן. לפי שהוא היה צלם ע"ז ושם עצמו בסכנה להושיע צאנו. וכנגד זה אמר כי כל דרכיו משפט. ומדה כנגד מדה ובמשפט נגזרה עליהם גזירת המן. אל אמונה ואין עול כנגד גלות יון שהחשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. ונגזרה עליהם כמה גזירות קשות ורעות לפי חטאתם. ולא עשה להם עול. וכן היה אל אמונה שהאמין דבריו וקיימם אמונת אומן. שנפלו היונים בידי חשמונאי ובניו הכהנים. כמו שכתב בכהנים ברך ה' חילו אע"פ שיהיו מועטים. כן נתקיים שם מחץ מתנים קמיו. צדיק וישר הוא כנגד גלות אדום הוא גלות הרביעי הקשה והארוך מאד. ולפי שלא נקבע בו זמן כמו בשאר גליות ומצאונו בו רעות רבות וצרות יותר מבכל הגליות. ראוי שנצדיק עלינו הדין ונאמר צדיק וישר הוא: ואולי יאמר הצור תמים פעלו. להורות שפעולת השם הם שלימות מצד שלשה דברים. האחד שפעולותיו שלימות בתכלית השלימות מצד עצמם. והשני שהדרכים וההכנות הראויות לאותו פועל הם שלימות. לפי שיש פועל שלם. והדרכים המישרים הפועל. אינן שלימות. והשלישי שהפועל עצמו הוא שלם. לפי שלפעמים יקרה שהפועל שלם. והפועל חסר ובלתי שלם. לזה אמר בכאן שבפעולות השם יש בהם כל השלשה תנאים. להורות שפעולותיו שלימות. אמר תמים פעלו. ולהורות על דרכי הפועל. אמר כי כל דרכיו משפט. רצה לומר שדרכי הפועל הם משפט וצדק. ולהורות על הפועל שהוא שלם. אמר אל אמונה ואין עול. לרמוז שהוא פועל אמיתי. לפי שכל פעולותיו קיימות אמונה אומן. וזהו אל אמונה בלי קיום. ואמר צדיק וישר הוא. לפי שלפעמים אע"פ שיהיה הפועל שלם באותו פועל. בדברים אחרים לא היה שלם. לזה אמר צדיק וישר הוא. מצד עצמו בכל הדברים: ואולי רמז הצור תמים פעלו. על מעשה בראשית. לפי שכל מעשה בראשית הם שלימות ואין בהם נפתל ועקש. והשם ראה הדבר הראוי לכל פועל בחכמה נפלאה. כאומרו מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. לרמוז שפעולות השם היו רבות וכולם בחכמה. וזה פלא. כי מי שעושה דבר אחד שלם יהיה פלא. אבל כשיהיו רבות א"א שיהיו שלימות. ולכן כל מעשה בראשית בצביונן נבראו. וכולם הם בתכלית השלימות. ולזה אמר במעשה בראשית וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. להורות שאם יבא אדם ויאמר למה נברא דבר זה. כך תשובתו היא שהשם ראה שהיה טוב בזה הסדר ולא בסדר אחר. ולכן לפי שבכאן קרא שמים וארץ שיהיו עדים. וגם כלולים ארבעה יסודות שבהם נברא העולם. ולזה אמר הצור תמים. פעלו. ואע"פ שהוא צור ותקיף. וברא כל הדברים בשם אלהים התקיף והחזק שהוא מדת הדין. עכ"ז כל דרכיו משפט. רוצה לומר כל דרכיו ברחמים. דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. ומלת משפט היא רחמים לפי האמת. וזהו תאחז ידך במשפט. ומה שאמר ואל תבא במשפט את עבדך. לפי שקודם החטא אמר אני בצדק אחזה פניך שהוא דין גמור. אבל אחר שחטא אמר שאפילו ברחמים לא יכנס עמו. ולכן נאמר במעשה בראשית ביום עשות השם אלהים ארץ ושמים. ששתף מדת רחמים עם מדת הדין. וזהו הצור תמים פעלו. כלומר אע"פ שפעולת השם היה בדין שהיא מדת אלהים הנאמר במעשה בראשית. עכ"ז כל דרכיו משפט ברחמים שהוא שם יהו"ה. וכן אע"פ שהוא אל אמונה ואין עול. עכ"ז צדיק וישר הוא. שנכנס עם האדם לפנים משורת הדין. שזהו הישר והטוב: ואמר שחת לו לא בניו מומם. על דרך אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה בו. ועל דרך שאמרו מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצואר בין שוחט מן העורף וכו'. וזהו שחת לו. כלומר אם הם רעים וחטאים. לעצמם עושים הרע ולא לשם. וזהו שחת לו בתמיה. לא בניו מומם. המות והרע הוא לבניו. שהם דור עקש ופתלתול. או שיאמר שחת לו לא בניו מומם. לפי שידוע שאם האב מוליד בן רשע כל העולם אומרים משורש נחש יצא צפע. לומר שמצד האב בא לו זה הרע. וכן אם הוא טוב כאומרו אברהם הוליד את יצחק. ולכן כשהם טובים אומר בני בכורי ישראל וכן בנים אתם לה' אלהיכם. וכשהם רעים ג"כ אומר בנים סכלים המה כמוזכר בקידושין. וכן בכאן ח"ו אולי יאמרו כי זה הרע בא להם מצד האב האמיתי שהוא השם. לזה אמר שאינו כן. אלא מצד עצמם. וזהו שחת לו לא בניו מומם. כלומר זאת ההשחתה אינה מצד עצמם. אלא מצד היותם בניו של הקב"ה בא להם זה. לזה אמר לא בניו מומם. לא מצד היותם בניו. אלא מצד היות דור עקש ופתלתול. וא"ת שזה בא להם מצד השם. הלה' תגמלו זאת. כלומר זהו הגמול שאתם עושים לשם על טובות גמלכם. כי בודאי בזה אתם כפויי טובה. וזהו עם נבל ולא חכם. כלומר שנפלו מהם כל הטובות שעשה להם ואין זוכרים אותם. ואומר שהשם לא עשה להם טובה. וזהו אמר נבל בלבו אין אלהים. משגיח ועושה טוב. ובזה השחיתו התעיבו עלילות ומעשה השם. ואומרים אין עושה טוב. ובזה הם כופרים בה' אחד. וזהו אין גם אחד. אחר שידוע שהשם טוב ומטיב ועושה טובות הרבה ורע מעט. וזה בסבת העונות ולא מצדו. וזהו מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וזה שאמר איוב לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי וגו'. לפי שהיא כשראתה הרעות הבאות עליו אמרה ברך אלהים ומות. לרמוז שיכפור בטובות האל ויאמר אין גם אחד. לזה השיב לה כדבר אחת הנבלות תדברי. שנובלים עליהם וטובם מהן. ואין זוכרים טובות השם שהוא מטיב עמהם טובות הרבה ורע מעט. וזהו גם את הטוב נקבל. כלומר ריבוי הטובות נקבל. וזהו מלת גם בראשונה שהוא לשון ריבוי. ואת הרע המועט לא נקבל. כי אלו הרעות כולם הם כמו רע מועט. בערך הטובות הגדולות שעשה עמנו: ולזה אמר בכאן עם נבל. שנפלו ממנו כל הטובות שעשה להם. ולא חכם להבין את הנולד. מהטובות שהיה עתיד לעשות עמהם. ויש לך לזכור כי הוא אביך קנך. ומצד היות אב קדמון. בלי עשיית טובות הים ראוי לך להודות לו. כל שכן כי הוא עשך ויכוננך. רוצה לומר שעשה עמך טובות גדולות והכין לך בכל מיני יופי. וכן בטובות פרטיות אצלך. ועוד יש לך לזכור ימות עולם. שזהו רמז הטוב הכללי שעשה עם כל העולם בבריאת ששת ימי בראשית. שברא בהם כל מיני מזונות הצריכים לאדם. בינו שנות דור ודור. כלומר וכן בין וזכור שנות דור ודור מדור המבול ומדור הפלגה שהכעיסו לפניו על טובות גמלם ויאמרו לאל סור ממנו וגו'. ובין והבן העונש הגדול שבא עליהם בעונם. ואם אינך יודע זה שאל אביך ויגדך. כלומר ויגד לך תעלומות חכמה. כי זהו מלת הגדה בכל התורה משך חכמה מתרגום משכו נגידו. ואם אין לך אב או שאינך מגיע לתעלומות חכמה. שאל לזקניך וימים ידברו ויאמרו הכל לך. וזהו זקניך ויאמרו לך הדברים הפשוטים והנגלים בבריאת העולם. ותראה הטובות שעשה לך השם לא עשה כן לכל גוי. וזהו בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. לרמוז שכולם היו כמו גוים בני אדם הראשון כפויי טובה כאביהם. וזהו אשר בנו בני האדם כמאמרם ז"ל. וכל זה רצה השם לעשות אע"פ שהכעיסו לפניו. כדי להוציא משם שבטי ישראל להיות לו לעם נחלה. וזהו בהפרידו בני אדם. כמו יתפרדו כל פועלי און. ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שוסתי. וכל זה למספר בני ישראל. לפי שהעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. כאומרם ז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. אם הוא נאמר על אברהם. לפי שמצאו בין רגבים ידובק תרח ואבותיו. הביטו אל צור חוצבתם. שהוא כמו האוצר הטמון תחת הארץ וכמו שפירשתי במלת סגולה. ואולי יאמר יצב גבולות עמים כנגד כלל עם ישראל. למספר בני ישראל כנגד יחידי סגולה שבהם. לרמוז שהציב גבולות העולם בעבור כלל ישראל ובעבור הפרטים. וזהו כי חלק ה' עמו כנגד יצב גבולות עמים. יעקב חבל נחלתו כנגד למספר בני ישראל. וזהו חביבים ישראל כולם. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת לפרטים. וזהו כי חלק ה' עמו. כלומר אע"פ שהם עם רב. חלק ה' ודבקים בו. אבל יעקב חבל נחלתו. שבחר לנחלה לו. לפי שהוא משולש בזכיות כחבל של שלשה חבלים. ורמז בזה ג"כ כי יעקב חבל נחלתו. כי קודם שנברא העולם היה הקב"ה מתפאר בו כאומרו ישראל אשר בך אתפאר. ומלאכי השרת היו משבחים להקב"ה ואומרים ברוך ה' אלהי ישראל. והיו שואלים להקב"ה מי הוא זה. וכשבא אדם אמרו זה הוא. ואמר להם זה גנב הוא. כלומר שאכל מן העץ. וכן נח וכו' כמו שפירשתי במקום אחר. וכן רמז באומרו יעקב חבל נחלתו. שעם ישראל דבקים בה' מצד יעקב הקטן שהוא חבל נחלתו. כלומר שיש לו חבל ארוך מן הארץ עד לשמים. וקשר שמים וארץ כאחד וחברם בחבל זה. כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכל זה מצד אהבת האבות. כאומרו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. וכמו שפירשתי בעבותות המשכן וכענין השרשרות שהם כמו עבותות וחבלים לאחוז השם שלא יפרד מישראל. וכמו שאמרו בירושלמי משל למלך שיש לו פותחת קטנה שבה סוגר כל אוצרותיו. אמר המלך פותחת זו קטנה מאד כמעט רגע יאבד. מה עשה משה לה שלשלת גדולה ואמר כשיאבד הפותחת בשביל השלשלת ימצאנה. כן אמר הקב"ה ישראל הם פותחת קטנה דכתיב כי אתם המעט מכל העמים. ובשביל שלא (יאבד ביניהם) [יאבדו] עשה להם שלשלת גדולה לאחוז אותם בענין שלא יאבדו. וזהו כי חלק ה' עמו. כלומר אע"פ שחלק ה' עמו. הוא חלק קטן. יעקב חבל נחלתו והוא חבל ארוך. לאחוז בכנפות הארץ עד שער השמים בענין שלא יאבדו. וכן רמז כי חלק ה' עמו. ימצאהו בארץ מדבר. לפי שאמר למעלה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים. שרמז בזה שחלק הארץ לשבעים שרים. וא"כ אחר שזה כן. איך לקח השם לאברהם לעצמו שיצא משם ישראל. כי אברהם בא מתרח ואבותיו. ותרח ואבותיו כבר היו כלולים בכלל שבעים שרים. ואיך יאמר הכתוב כי חלק ה' עמו. כי לא היה חלקו. אחר שהיה חלק שבעים שנים. לזה השיב ואמר ימצאהו בארץ מדבר. לרמוז כמו שאמרתי שאברהם מצאו השם בין הצורים. ומבין הסורים יצא למלוך. והוא היה כמו אוצר טמון בארץ. וידוע בנימוסי המלוכה שאע"פ שהמלך מחלק הארץ לשרים ולאלופים. המטמונות שמוצאים בארץ טמונים הם של המלך. וכן בכאן אע"פ שבשם חלק הארץ לשבעים שרים. אברהם היה כמו מטמון טמון בארץ. והוא של הקב"ה. וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי הארץ כמו שפירשתי שם. ולכן אמר אע"פ שהנחיל עליון גוים והציב גבולות עמים וחלק הארץ לשבעים שרים. עכ"ז חלק ה' עמו. והטעם לפי שמצא אותו מטמון תחת הארץ. וזהו ימצאהו בארץ מדבר. וזה רמז על אברהם שהיה טמון בהרים בין תרח ואבותיו. וזהו הביטו אל צור חוצבתם. ואח"כ יסובבנהו יבוננהו בתורה ובמצות. כאומרו עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו': או שרמז באומרו יעקב חבל נחלתו. להורות על הצרות וחבלי יולדה שעתידים לבוא לישראל בארבעה גליות. ורמז להם שהצרות והעינויים מקיימים אותם ומעמידים אותם בגלותם. וכמו שאמרו בסתרי התורה אגרא דכלה דוחקא. כלומר שכר כנסת ישראל שנקראת כלה. הוא הדוחק והצער שעוברים בגלותם. כי בזה יש להם קיום והבטחה גדולה לצאת מגלותם. אבל כשהם שלוים ושקטים על שמריהם. אין זה טוב להם. וזהו כי חלק ה' עמו. כלומר אימתי הם חלק ה'. כשיעקב חבל נחלתו ומגיע להם צער וכאב וחבלי יולדה. כאומרו [כמו] הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'. וע"ז אמר רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו'. וכן על זה הדרך לעשות משפט עבדו כמו שפירשתי למעלה. באופן שכשהוא חבל נחלתו. הייסורים מעמידים אותו בכל הגליות ויוציאוהו משם. וזהו ימצאהו בארץ מדבר כנגד גלות בבל. דכתיב ביה במדבר ארבו לנו. ועכ"ז יהיה מצוי וקיים. וזהו ימצאהו. וכן בתוהו יליל ישימון שהוא כנגד גלות מדי. כי בימי המן ישיא מות עליהם להשמיד להרוג ולאבד. ובאלו הייסורים היה להם מציאות וקיום. יסובבנהו יבוננהו בגלות יון. מצד הכהנים המבינים בתורה. יצרנהו כאישון עינו. בגלות אדום לפי ששם צריך יותר שמירה מצד רוב הצרות שהיו בו. וכן כנשר יעיר קנו בגלות בבל. על גוזליו ירחף בגלות מדי. דכתיב ביה טף ונשים ביום אחד. יפרוש כנפיו יקחהו בגלות יון. שהיו הכנפים פורשי כנפים למעלה. ישאהו על אברתו בגלות אדום. כי אז תהיה לה' הממלכה והמתנשא לכל ראש. ויהיה לישראל עלוי ותלוי ראש. ומי עושה זה ה' שמו. וזהו ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'. ואולי רמז כנשר יעיר קנו. על מה שכתבתי בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך. שקן צפור נאמר על השם. שהוא מדור השם וקנו. וזהו קן לה אשר שתה אפרוחיה כנגד על גוזליו ירחף. כי באותו זמן השם יבנה קינו ומעונתו בציון אשר שם מזבחות ה' צבאות. ואשרי חלקו מי שימצא באותו זמן של בנין הבית. וזהו אשרי יושבי ביתך כי הם יהללוך סלה בלי הפסק. וכולם יהיו מאושרים לפי שעל גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו: והנה יש לך לידע כמו שהודעתיך למעלה. כי זאת הפרשה היא כלל כל התורה כולה וכל דברי הנביאים. וכן רמז בזה כל ד' גליות וגאולתם. ותחיית מתי ישראל. ובנין בית המקדש. וכן יש בהתחלת הפרשה ענין בריאת שמים וארץ. וגלות מצרים. וענין מתן תורה. וכל ענייני המדבר. וענין ביאת ארץ כנען. כנגד בריאת העולם אמר האזינו השמים וגו' הצור תמים פעלו. הוא פועל שמים וארץ. זכור ימות עולם. הם ששת ימי בראשית. בינו שנות דור ודור הם דור המבול ודור הפלגה כמו שפירשתי שם. בהנחל עליון גוים זהו חלוק הארץ לשבעים שרים. וכל אלו הדברים היו למספר בני ישראל. כנגד גלות מצרים אמר כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ששם סבלו חבלים ומכות בכור הברזל במצרים. ימצאהו בארץ מדבר כשיצאו ממצרים וסגר עליהם המדבר. שם מצאם נאמנים כאומרו לכתך אחרי במדבר. וכנגד מתן תורה אמר יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ואולי רמז זה על שבת ודינין של מרה דכתיב שם שם לו חוק ומשפט. יצרנהו כאישון עינו בים. כנשר יעיר קנו כדכתיב שם ואשא אתכם על כנפי נשרים. יפרוש כנפיו יקחהו במשכן. ישאהו על אברתו בנחלי ארנון ובמעברות הירדן. כנגד ביאת הארץ אמר ה' בדד ינחנו ירכיבהו על במותי ארץ וגו'. ובסבת טובות הארץ וישמן ישרון ויבעט וגו'. והלכו אחרי ע"ז. וזה יזבחו לשדים לא אלוה. וכנגד גלות ראשון שהוא גלות בבל. אמר ויאמר אסתירה פני מהם. לפי שלא היה אלא שבעים שנה ודומה להסתר פנים. ואני אקניאם בלא עם. דכתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה. כי אש קדחה באפי זהו ממרום שלח אש בעצמותי. ובזה האש ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. זהו ירושלים הרים סביב לה. אספה עלימו רעות. זהו ארבעת שפטים הרעים שהתנבא יחזקאל ושאר הנביאים. והם רעב ודבר וחיה רעה וחרב. כנגד הרעב אמר מזי רעב. כנגד הדבר אמר וקטב מרירי. דכתיב מדבר באופל יהלוך מקטב ישוד צהרים. וכנגד החיה ושן בהמות אשלח בם. וכנגד החרב מחוץ תשכל חרב וגו' דכתיב להכרית עולל מחוץ. יונק עם איש שיבה. דכתיב משער שבתו. עד כאן הגיע גלות בבל. וכנגד גלות מדי אמר אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם. כי כן נאמר בהמן להשמיד להרוג ולאבד. לפי שידע בצוואת השם כנגד עמלק זקנו דכתיב ביה תמחה את זכר עמלק. ואמר לולי כעס אויב אגור. לפי ששם נגזרה עליהם גזירה. בסבת סעודת אחשורוש שנהנו ממנה ושתו מיינם. אף על גב דכתיב שם אין אונס. וכן לפי שהשתחוו לצלם נבוכדנצר. ובסבת זה כבר נתחייבו כליה חס ושלום. לולי כעס אויב אגור. הוא עמלק והמן שנקראו אויב כדכתיב האויב תמו חרבות לנצח. ובשביל שלא יגבה לבם לומר ולא ה' פעל כל זאת אניחם. ולפי שהם חטאו באלו השני עונות. רמז עליהם בזה החלק. וכנגד צלם נבוכדנצר שהשתחוו ישראל. אמר כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים. כמאמרם ז"ל על פסוק ולנו בשת הפנים כהיום הזה. שבשעה שראו או"ה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. אמרו אומה שהיה להם אלוה כזה השתחוו לצלם. עד שאמרו שבאותה שעה זרקו רוק בפניהם של ישראל. וזהו ולנו בושת הפנים. וזהו ואויבינו פלילים שאפילו אויבינו הודו כי לא כצורנו צורם. וכנגד היין ששתו בסעודת אחשורוש. אמר כי מגפן סדום גפנם וגו' חמת תנינים יינם. כי עשו הוא אדום הוא נחש הקדמוני. וראש פתנים אכזר. זה המן שהיה אכזר יותר מעמלק דכתיב ביה טף ונשים ביום אחד. ובעמלק כתיב ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ולכן אמר הלא הוא כמוס עמדי זה האכזריות. אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. חתום באוצרותי דכתיב כי יד על כס יה וכו'. שהשם שם ידו על כסאו ואוצרותיו שהוא חותמו של הקב"ה להנקם מעמלק. וזהו חתום באוצרותי לי נקם ושלם לעת וכו': ואמר לי נקם ושלם. לרמוז שאע"פ שמרדכי ואסתר עשו נקמה בהמן ובכל זרעו. כמו שכתב יונתן בן עוזיאל כי אותם חמש מאות שהרגו ביום הראשון. וכן השלש מאות של יום השלי כולם שרים ואלופים מזרע המן. וכן אותם שהרגו בשאר מדינות המלך שהיו חמשה ושבעים אלף כולם היו מזרע עמלק. לפי שהמן וכל זרעו היו קושרים במלך. והיו רוצים להסב המלוכה להמן לפי שהיה יותר מיוחס מאחשורוש. ולכן אמר חרבונא אשר דבר טוב על המלך. כי הטעם שרצה להרוג למרדכי לפי שגילה למלך מה שהיו רוצים לעשות בגתנא ותרש. ואם יהרוג למרדכי לא ישאר במלכות מי שיגלה למלך הקשר שיעשו על המלך. ולכן היתה הגזירה שיומת המן ובניו וכל זרעו ומשפחתו לפי שהיו קושרים במלך. אבל באופן אחר מה טעם היה להם להרוג אנשי המלכות על לא חמס בכפיהם. ולכן אמר בכאן לי נקם ושלם. כלומר אע"פ שבימי אחשורוש נעשה נקמה גדולה בהם. לי נקם ושלם. הנקמה שאני אעשה בהם לעתיד. תהיה נקמה אמיתית למחות את זכר עמלק. וזהו כי קרוב יום אידם. הוא יום ה' הגדול והנורא דכתיב ביה ומי מכלכל את יום בואו. וכתיב כי קרוב יום ה' על כל הגוים. ואז יבואו ויתקיימו כל נבואות הנביאים שנתנבאו עלינו. וזהו וחש עתידות למו. עד כאן הגיע גלות מדי. וכנגד גלות יון אמר כי ידין ה' עמו. בגלות שלישי של יון בעוונות ישראל. ואמר ידין ה'. לפי שגלות יון החשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. ואמר ועל עבדיו יתנחם. לרמוז שבשביל עבדיו המשרתים לפניו חשמונאי ובניו. יתנחם על הרעה וימסור גבורים ביד חלשים. וכמו שאמר במזמור חנוכת הבית זמרו לה' חסידיו. וכמו שפירשתי בפרשת נח בפסוק ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה. לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית אבדה פליטת ישראל. ולכן אמר בכאן ועל עבדיו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר שראה השם שכשל כח הסבל ואזלת יד ישראל. זולת יד הכהנים שהשם בירך חילם. וזהו ואפס עצור ועזוב. כלומר שלא נשאר בהם אלא עצור ועזוב זה חשמונאי. שהשם עזרו ואמר זה יעצור בעמי. עד כאן הגיע גלות יון. וכנגד גלות אדום אמר. ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. אשר זה הפסוק אמרו טיטוס הרשע בשעה שנכנס לבית קדשי הקדשים וקרע את הפרוכת ויצא ממנו דם ואמר כביכול שהרג את עצמו והציע ספר תורה ובעל זונה עליו. ואמר אי אלהימו צור חסיו בו. כמוזכר בגיטין ובהניזקין וכפר בעיקר ואמר אותו אלוה שהיה אוכל זבחי שלמיכם ויין נסכיכם יקומו ויעזרוכם. וכמו שאמר שם שכשנכנס בים עם כלי בהמ"ק עמד עליו נחשול של ים לטובעו. אמר אין כחו של אלהיהם אלא בים כמו שעשה לפרעה ולסיסרא. ואז אמר לו השם בריה קטנה יש לי. ונח הים מזעפו ונכנס בחוטמו יתוש אחד וממנו מת כמוזכר שם. ועל זה אמר ראו עתה כי אני אני הוא. ולי היכולת בים וביבשה. ואין מידי מציל אפי' על ידי יתוש. ועל גלות זה של אדום אמר. אשא אל שמים ידי לעשות נקמה באדום. דכתיב כי יד על כס יה. ואז אשיב נקם לצרי. מראש פרעות אויב. הוא עמלק שנאמר בו ראשית גוים עמלק. והוא נקרא אויב השם כמו שפירשתי. ואז הרנינו גוים עמו. ע"כ הגיע גלות אדום וגאולת ישראל. ולפי שבסוף זה הגלות יהיה תחיית המתים ובנין הבית. אמר כנגד תחיית המתים אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא. וכנגד בנין הבית אמר וכפר אדמתו עמו. כאומרו העם היושב בה נשוא עון. הרי מה שפירשתי שזאת השירה היא כלל כל התורה וכל דברי הנביאים. ובה כלולים כל ארבעה גליות וגאולתם. ותחיית המתים ובנין הבית עד היום האחרון כמאמרם Z"ל. ואולי על זה אמר בגלות אדום ראו עתה. כמו שאמר אני ה' בעתה אחישנה. וזהו עת ה': עתה נחזור למקום שהיינו בו ולהשלים הפרשה על דרך הפשט. שהיה אומר לישראל שלא יהיו כפויי טובה ושיזכרו הטובות שעשה השם להם מימות עולם. עד שהביאם אצלו ונדבק בהם כאשר ידבק האזור אל מתני איש. עד שאמר כי חלק ה' עמו. כאלו הם חלק אדם מאל. וחלק אלוה מעולמו. וזהו יעקב חבל נחלתו. כאלו אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. וזאת היא נחלת עבדי ה' והם חבל נחלתו. וכמו שאמרו האבות הם הם המרכבה. ואמר ימצאהו בארץ מדבר. שלא תאמר שהשם לקחם לחלקו. לפי שישראל היו גוי גדול יושבים בהיכלי המלכים והשרים ולכן בחר להם. כי יש לך לידע שמצאם בארץ מדבר כהפקר. ובתוהו יליל ישימון שהוא הרע שבמדברות. לפי שיש מדבר שהוא טוב. ואע"פ שהיו כלא היו. יסובבנהו יבוננהו. לרמוז כי לפי שהיו במדברות בלי שמירה ובלי חומה. הקיפם בחומה נשגבה בענין שיהיו שמורים. וזה כעין שאמר הנביא ויעזקהו ויסקלהו שהקיפו בטבעת כתרגומו עזקא. ויבן מגדל בתוכו כדי לשמרו מן המזיקים. וכן אמר בכאן יסובבנהו. ואמר יבוננהו. להורות שנתן להם תורה ומצות. בענין שיבינו טעם הדבר וסודו. ובזה יצרנהו כאישון עינו. לפי שידוע שאע"פ שתהיה עיר בצורה בדלתים ובריח. אם לא יהיה בה חכמה או אדם חכם. שיתן להם עצות להושיעם כאומרו ותשועה ברוב יועץ. לא יוכלו להציל את העיר. וכמו שאמר קהלת ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט הוא את העיר בחכמתו. ולכן אמר בכאן יבוננהו בתורה ובמצות. וזהו כענין מה שאמר ויטעהו שורק שזה רמז לתרי"ג מצות. ובזה יצרנהו כאומרו שומר מצוה לא ידע רע: כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. לרמוז כי כמו שהנשר מעורר קינו על גוזליו ירחף. כן השם העיר קינו במתן תורה קודם שיעוררו הם משינתם. כדכתיב ויהי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. בענין שיהיה ענן ה' עליהם. וזהו על גוזליו ירחף. ואמר ה' בדד ינחנו. לרמוז כי הטעם שהשיגו ישראל זאת המעלה לפי שהיו בטח בדד עין יעקב. כאלו היו כולם בלב אחד כאיש אחד. כדכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר ולא אמר ויחנו. באופן שהיו בדד ולא היה טינא בלבם מאלהי הנכר אשר בידם במצרים. לפי שכבר עזבו גלולי מצרים ונדבקו בשם ה'. וזהו ואין עמו אל נכר. לפי שכבר שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך. ואז נתקיים מה שאמר ולקחתי אתכם לי לעם וגו'. וכתיב בתריה ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'. וזהו שנאמר בכאן ירכיבהו על במותי ארץ. שהיא ארץ ישראל הגבוהה מכל הארצות כדכתיב הרים סביב לה. ולפי שבהרים לא ימצאו התנובות. אמר בכאן ויאכל תנובות שדי. לרמוז שאע"פ שהיא ארץ הרים. ימצאו בה כל הפירות והתענוגים וכל מיני מתיקה ושמן ונהרי דבש וחמאה שלא כמנהג העולם. לפי שה' אלהיך דורש אותה ומברך אותה ברכות שמים מעל. לרמוז שאין ברכתם תלויה בשמים כמנהג העולם. לפי שאין מזל לישראל. אבל ברכתם למעלה מן השמים. וזהו ברכות שמים מעל. ולפי שכל ברכתם שלא כמנהג העולם. אמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. הראיתם מימיכם שמן ודבש יוצא מן הסלעים או מצור החלמיש. אבל ברכת ה' היא תעשיר. שאע"פ שארץ כנען טרשים וסלעים מכל מקום היא זבת חלב ודבש. וזהו חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים אע"פ שהיא ארץ הרים. ולפי שאלו דברים נופלים לתענוגי האדם בדבש וחלב תחת לשונם. אבל עיקר חיי האדם הוא הלחם והיין להסעיד ולשמח לבות האדם. לזה אמר כי לא יחסר כל בה. כי כל אלו התענוגים הם עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. שיש שם לחם רב ויין חמר כיד המלך. ואחר זה יש בה שאר התענוגים. וזה ג"כ שלא כמנהג העולם היות מצוי בה גרעין חטה גדולה ככוליא וענב אחד גדול כחבית מים. עד שבזה וישמן ישורון ויבעט. לפי שחשב שאלו הדברים טבעיים בארץ. ויטוש אלוה עשהו. רוצה לומר שעשה אותו ובראו. ועשה כל אלו הטובות בהשגחה ובברכה: ואמר וישמן ישורון ויבעט. וחזר לומר שמנת עבית כשית. לרמוז [שלא תאמר] שחטאו [רק] כלל העם ברוב הטובה. אבל הפרטים ויחידי סגולה הכירו בטוב ה'. לזה אמר שאינו כן אלא וישמן ישורון כנגד כלל העם. שמנת כנגד היחידים. ואמר בכלל העם וישמן. וביחידים אמר שמנת עבית כשית. לרמוז כי הגדולים והיחידי סגולה היו בועטים במלכם. כפלי כפלים מהעם. כי בעם לא נאמר אלא וישמן ישורון. אבל היחידים והשרים. היו גוזלים וגונבים וחומסים לקטנים. להעשיר ולעשות פימה עלי כסל. וזהו שמנת עבית כשית. וזהו מאמר הנביא שריך סוררים וחברי גנבים כנגד היחידים. וכנגד הכלל כולה אוהב שוחד. ואמר והיו מאשרי העם הזה מתעים. ואמר שמנת כנגד ושמן מחלמיש צור. עבית כנגד חמאת בקר וחלב צאן. כשית כנגד חלב כרים. ואמר וינבל צור ישועתו. לרמוז שאם לא היו עושים רע אחר אלא לעזוב את ה' לא היה כל כך רע. אם לא היו לוקחים אל אחר. אבל ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו. להכעיסו בתועבות ובהבלי נכר. ופירש הדבר ואמר יקניאוהו בזרים שלא הכירום. בתועבות יכעיסוהו. וכנגד בתועבות יכעיסוהו אמר יזבחו לשדים לא אלוה. תועבה יבחר בהם. וכנגד יקניאוהו בזרים אמר אלהים לא ידעום. והם זרים להם. ואמר חדשים מקרוב באו. [ואם] שאע"פ שהם לא ידעום. אולי אחרים הכירו בהם. לזה אמר שאינו כן אלא חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם. הם תרח ואבותיו שהיו אבותיכם. כי אפילו בימיהם לא נמצאו תועבות גדולות כאלו: ואולי יאמר לא שערום אבותיכם. לפי שאמר יזבחו לשדים לא אלוה. וידוע שהשדים הם שודדים ומזיקים לעוות אדם בריבו. ואולי יאמרו ישראל שהטעם שעובדים אותם הוא כדי שלא יזיקום. לזה אמר ממי אתם יריאים. כי אין להם כח מצד עצמם אלא מה שהם עושים בשליחות האל. ולמה תיראו אתם מהם מה שלא יראו מהם אבותיכם. כי אחר שהיו עובדים את השם לא היו יריאים משום צר ומזיק ושטן ומשטין. וכן היה ראוי לכם לעשות. וזהו לא שערום אבותיכם. לומר שלא עמדה שערם מפחדם. ואולי רמז לא שערום אבותיכם. על מה שאמרו שהשדים אין להם שער לפי שנבראו בערב שבת. כפי שפירשתי באומרו אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה. כי כשקדש היום נשארו חסרים ולא נגמרה שערם ומלאכתם. וזהו אשר מצא את הימים במדבר הם השדים. ולפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית נכתב הימם חסר יו"ד. וכבר הארכתי בהלכות עכו"ם בספרי צרור הכסף בכל חוקי עכו"ם. שכולם הולכים על דרך זה והם אין יודעים טעמם וריחם נמר. ולכן אמר בכאן לא שערום אבותיכם. כלומר אע"פ שעבדום לא היה להם יכולת לשום להם השער שחסר מהם מששת ימי בראשית. וכמו שהיו חסרים כן נשארו חסרים. ומי שאין לו כח להטיב לעצמו איך ייטיב לאחרים. כאומרו גם היטיב אין אותם. צור ילדך תשי. כלומר זה רע גדול שאתה מכיר שאין בהם כח להרע ולהטיב. והשם יתברך הוא צור חזק ויכול על הכל. ואתה עוזבו. ולא די זה אלא ותשכח אל מחוללך. שאם היית עוזב את השם זמן מועט ואח"כ תחזור לעבודתו אינו כל כך רע. אבל תשכח לעד לעולם האל הגדול. שעשה עמך טובות גדולות ביצירתך ובצורך לידתך עד שיצאת לאויר העולם. וכן אתה שוכח אל מחוללך. הגואל משחת חייך ומוחל עונותיך בתשובה ואינך רוצה. ולכן אמר בראשונה צור. ובאחרונה אל. כאומרם ואין צור כאלהינו ואין צייר. עד שבזה וירא ה' וינאץ וכו'. כלומר ל"ל להטריח עצמי בציור בנים ובנות ובלידתם. טוב לי את אשר עדן לא הי'. ולכן אמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם. כי בהסתר פנים מיד הם נכרתים כאומרו תסתיר פניך יבהלון: ואולי יאמר וירא השם וינאץ וכו'. שהשם רצה להתנהג עמהם במדת חסד ובמדת רחמים. ואינו רוצה לכעוס עליהם כמו שכועס על בני דעת. אלא כמי שכועס על בניו ובנותיו הקטנים. שאע"פ שהוא כועס עליהם הוא לפנים. בענין שיראו מלפניו. אבל לא להלקותם ולהכותם. וזהו וירא השם וינאץ. ממין הכעס שאדם כועס על בניו הקטנים. וזהו מכעס בניו ובנותיו. ויאמר אסתירה פני מהם. כלומר אני רוצה להסתיר פנים מהם כמי שאינו רואה ושומע. אחר שהם כמו קטנים ומשתנים ומתחרטים במעשיהם. ולכן אני רוצה לראות עד היכן יגיעו. וזהו אראה מה אחריתם. אחר שהם דור תהפוכות ומתהפכים במעשיהם כלהט החרב המתהפכת. והם בנים לא אמון בם. כלומר שאין בהם קיום לעמוד בדבר אחד ואולי יתחרטו. וכמו שעזבוני ולקחו אלהים אחרים. כן יעזבו להם וישובו אל ה'. אבל הם לא עשו כן אלא עמדו על משמרתם. וקנאוני בלא אל. ואני אקניאם בלא עם. בענין שלא יהיו עמי. כמו שהם קנאוני בלא אל. ולא רצו אותי לאלוה. באופן שכמו שהם קנאוני בלא אל. כן אקניאם בלא עם. וכמו שהם כעסוני בהבליהם. בגוי נבל אכעיסם. מדה כנגד מדה: וכן תמצא בכל הפרשה שהשם מדד להם מדה כנגד מדה. לפי שהם היו מכעיסים לפניו בטובות שהשם היה נותן להם. כמו שכתבתי באומרו שמנת עבית כשית. שהיו כנגד הטובות שנתן להם. כאומרו חמאת בקר וגו'. וכן רמז שמנת עבית כשית. לפי שהשם זכך שכלם במאכל דק הוא לחם אבירים. כדי שיהיו מוכנים לתורה. כדכתיב יסובבנהו יבוננהו. והם עשו להפך שהיו רוצים לטמטם שכלם ולטפש לבם במאכלים גסים. באופן שהיו עבים בשכלם. וזהו שמנת עבית כשית. וכנגד כי חלק ה' עמו וכן ה' בדד ינחנו. אמר ויטוש אלוה עשהו. וכנגד הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך. אמר צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך. וכן כנגד לא בניו מומם וכנגד הלא הוא אביך קנך ואתם בניו. אמר וירא ה' וינאץ וכו'. וכן בנים לא אמון בם וגו'. ורמז באומרו מכעס בנותיו. שממין הכעס שהכעיסו לפניו. הוא כועס עליהם מדה כנגד מדה. ולכן כנגד הטובה שעשה להם ושם עינו עליהם. והציב גבולות עמים למספר בני ישראל. ולקחם לחלקו כאומרו כי חלק ה' עמו. אמר אסתירה פני מהם. וכן כנגד הם קנאוני בלא אל. אמר ואני אקניאם בלא עם. וכנגד כעסוני בהבליהם. אמר בגוי נבל אכעיסם כמו שפירשתי. וכן כנגד ימצאהו בארץ מדבר. אמר ירכיבהו על במותי ארץ שהיא ארץ ישראל. וכנגד ירכיבהו על במותי ארץ. אמר ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. דכתיב ירושלים הרים סביב לה. וכנגד התורה שנתן להם שהיא אש. דכתיב יסובבנהו יבוננהו. וכתיב ואני אהיה לה חומת אש סביב. אמר כי אש קדחה באפי. וכנגד הטובות שעשה להם כאומרו ויאכל תנובות שדי. שכלל בכאן ד' מיני טובות. האחד ויאכל תנובות שדי ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. חמאת בקר וחלב צאן. שזה רמז על הפירות ומיני מתיקה וכל זה דבר אחד. והשני עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. שהיתה בשר שמנה מאד. והשלישי עם חלב כליות חטה. כנגד הלחם שהיה טוב מאד. והרביעי ודם עינב תשתה חמר כנגד היין שהיה טוב. כאומרו זכרו כיין לבנון. מלבד שבזה רמז על יין התורה והמצות שהם מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה. וזהו תשתה חמר שהוא כמו מאתים וארבעים ושמונה. וכן יששכר חמור גרם. רמז על התורה ומאתים וארבעים ושמונה מצות שקיים יששכר. וכן רמז בכאן על מצות לא תעשה שהם שס"ה. הרמוזות באומרו ושמן מחלמיש צור. שנוטלים עליהם שכר בשמירתם. כי מצות עשה שיטלו שכר עליהן בעשייתן ניחא. אבל שיטלו שכר על לא תעשה זה דבר קשה כסלע וכצור החלמיש. אלא שהשם גזר כן מלבד שיש בזה טעמים מתוקים מדבש: וכנגד אלו הארבעה טובות שזכרנו שעשה להם. הביא עליהם ד' מיני רעות. וזהו אספה עלימו רעות. אחר שלא רצו באלו הטובות. והם מזי רעב ודבר וחיה רעה וחרב. מזי רעב כנגד הלחם הנזכר. כאומרו מדבר באופל יהלוך וכו'. ואמר ויאכל תנובות שדי. לפי שבסבת ריבוי הפירות המעופשים יולידו ליחות והם סבות הדבר. וכנגד הבשר הנזכר באומרו עם חלב כרים וגו'. אמר ושן בהמות אשלח בם לנושכם ולהמיתם. וכנגד היין הנזכר באומרו ודם עינב תשתה חמר. אמר מחוץ תשכל חרב. והיא חרב לה' מלאה דם המעותדת כנגד הגוים ושונאי ישראל. כדכתיב כי כוס ביד ה' ויין חמר וכו'. הוא חרב לה' מלאה דם והוא כנגד ודם עינב תשתה חמר. וזהו גם עליך תעבור כוס. וכנגד כנשר יעיר קנו. אמר חיצי אכלה בם. לפי שהחץ משימים בו נוצת העוף בענין שילך בדרך למקום העוף. וכמו שאמרו מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. שדומה לרובה קשת שראה נשר באופן אחד והיה ירא להשליך החץ לפי שלא היה בו נוצה. מה עשה העוף התחיל למרט נוצתו ונפל לארץ ולקחה בעל החץ. ותחבה בחץ והרג העוף בנוצתו. והיינו דכתיב מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וכן בכאן בטובה כתיב כנשר יעיר קנו. ואחר שלא הכירו חסדי השם. חצי אכלה בם. שהיו מתוקנות בנוצת הנשר לקיים מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וכנגד על גוזליו ירחף וכן ויניקהו דבש מסלע. אמר גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה. וכנגד ישאהו על אברתו. אמר אמרתי אפאיהם. אשיתם בפאת הארץ מדוכאים ומעונים ושפלים. תחת אשר היו גבורים ונשאים על השמים שהם אברתי. בענין שבזה אשביתה יותר מדור אנוש זכרם. לולי שיש בדבר זה חלול ה' כי כעס אויב שהוא מלכות אדום אגור פן יאמרו ידינו רמה. ויד ישראל למטה ויתלו דבר זה בהם ויאמרו ולא ה' פעל כל זאת. בין בדבר שלא אמר ולא ה' פעל (כל) זאת. אלא ולא ה' פעל כל זאת. שאפילו אוה"ע ברשעתם הם מכירים יכולת השם ואומרים שמאתו יבואו קצת אלה הדברים. ולכן אין אומרים ולא השם פעל זאת. אלא כל זאת. אבל זאת פעל. וישראל גוי אובד עצות המה ואומרים שעצת השם אינה טובה. וזהו אובד עצות שאובדים העצות. ואין בהם תבונה להבין זה הדבר שאפילו העו"ג מודים ביכולת השם. לו חכמו ישכילו זאת. כלומר ואע"פ שאין בהם תבונה להבין דבר מתוך דבר. אם חכמו שיהיו חכמים שהוא למטה מנבון. בחכמתם שלמדו מרבם ישכיל זאת האמור למעלה באויבי השם. ולא ה' פעל כל זאת. אבל זאת פעל. והיה להם לעשות ק"ו ולומר. אם שונאינו מכירים ומודים בקצת יכולת השם. כל שכן אנחנו שיש לנו להודות ביכלתו הגמור. ולומר כי ה' פעל כל זאת. וזהו לו חכמו ישכילו זאת הנזכר. ואם חכמו יבינו לאחריתם דבר מתוך דבר. איכה ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם. וזה כנגד צור ילדך תשי. וה' הסגירם כנגד ותשכח אל מחוללך. וא"ת שאע"פ שיודה שהגוים מודים בקצת יכולת השם. עם כל זה לא יודו כי צורנו הוא הצור האמיתי אלא צורם. לזה אמר אינו כן. כי לא כצורנו צורם. ואע"פ שהיו אויבינו פלילים יודו זה. וישראל לא ידע עמי לא התבונן. וכל זה לפי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה. שזה רמז על שרשם הרע שורש פורה ראש ולענה מצד תרח ואבותיו. עד שכמעט כסדום היינו לעמורה דמינו. חמת תנינים יינם. זהו כנגד מה שאמר ודם עינב תשתה חמר. ואחר שלא רצו בזה היין. ראוי לתת להם מגפן סדום ומשדמות עמורה מורכב זה בזה. באופן שענבימו ענבי ראש. מצד סדום שהיא ראש החמשה כרכים. אשכלות מרורות למו. מצד שדמות עמורה. ואם כן היין שיעשה מזה היא חמת תנינים יינם וראש פתנים אכזר. כי הסם המות היותר רע והיותר קשה. הוא אותו שנותנים אותו ביין. לפי כששותים אותו מצד דקותו הוא הולך אצל הלב וממית. וזהו חמת תנינים יינם הראוי להם. אחר שלא רצו ביין התורה שהוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. אשר עליו נאמר סוד ה' ליריאיו שעולה כמנין יי"ן. הנרמז באומרו ודם עינב תשתה חמר הם רמ"ח מצות. ואחר שהם לא רצו לדעת סוד התורה והמצוה. הלא הוא כמוס עמדי וגו' כאומרם עת לעשות לה' וגו'. הלל אמר אם ראית דור שהתורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה'. וזהו הלא הוא כמוס עמדי: או שיאמר הלא הוא כמוס עמדי. לפי שאמר חמת תנינים יינם. והוא להשלים בהם המכות כאומרו חצי אכלה בם. ולפי שסם המות השתוי ביין הוא רע ואכזר מאד כמו שאמרנו. אמר כי השם ברחמיו לא רצה להשקותו לישראל ולעשות בהם כלה. אבל כום זה היין כמוס עמו חתום באוצרותיו להשקותו לגוים ולכלותם. כאומרו ישתו כל הגוים סביב. ועל זה אמר כי כוס ביד ה' ויין. כלומר זה הכוס שמור ביד ה' עם חמת תנינים. ולמי הוא שמור אך שמריה ימצו ישתו וגו'. ובזה יעשה בהם נקמה. וזהו לי נקם ושלם: או שיאמר הלא הוא כמוס עמדי. לפי שסיפר למעלה צרות ישראל כאומרו אספה עלימו רעות וכן אמרתי אפאיהם. וחתם פורענותם בפסוק חמת תנינים יינם וגו'. שכל זה היה בעונותינו בגלות רביעי זה שאנו בו. ולפי שהוא ארוך יותר מכל הגליות. ואולי ישאל שואל עד מתי ה'. או מתי יהיה קץ הפלאות. לזה השיב ואמר לא מחכמה שאלת על זה. כי זה דבר לא שזפתו עין רואי. והוא כמוס עמדי חתום באוצרותי. ולא גליתי דבר זה לשום אדם. אלא אני הרואה והצופה. וזהו לי נקם ושלם ולא לאחר. כאומרם יום נקם בלבי ליבא לפומא לא גלי. וכן אמרו ללבי גליתי לפומי לא גליתי והוא סוד. וזה לי נקם ושלם. ואימתי הוא העת. לעת תמוט רגלם. כלומר כשתמוט היתד והיסוד שלהם שהיא רומי רשיעא. וארכובתיה דא לדא נקשן מיד קרוב יום אידם. וכמו שפירשתי בפסוק כי יקרא קן צפור לפניך. כי עיקר גאולתינו תלויה בחורבן רומא שהיא רגלם ויסודם. וזהו לעת תמוט רגלם ואז ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים. וכמו שאמרנו כד יפול דין יקום דין. ואז כל העולם יתנבאו עליה לרע. וזהו וחש עתידות למו. וכל זה הנקמה תהיה על הרע שעשו לישראל. וזהו כי ידין ה' עמו. ורוצה לדון דינם ולנקום נקמתם. ועל עבדיו שהרגו וחמסו יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה השם כי יד ישראל הולך וחסר וכשל כח הסבל לסבול הייסורים. ואין בהם עצור ועזוב שיעזור לישראל: או יאמר כי ידין ה' עמו לרמוז שאע"פ שלא ימצא בישראל זכות באותו זמן. ינקום השם נקמתם מצד רחמיו. וידינם ויזכם מצד שם ה' שהוא רחמים. וזה שאמר הנביא ה' חננו לך קוינו. על צד החנינה והרחמים של שם ה' לך קוינו. אע"פ שלא יהיה לנו זכות. וכן לך קוינו שתשבר ותמגר כח אויבינו הקמים עלינו. וזה היה זרועם לבקרים. שבר כחם וזרועם כשיהיו בתקפם. כמו נהייתי ונחליתי. ואמר לבקרים. כאומרו לבקרים אצמית כל רשעי ארץ. וכמו שתשבר אויבינו ותכניעם. גם כן יש לך להושיענו. וזהו אף ישועתנו בעת צרה. כשנהיה בצרה ולא יהיה לנו זכות. או כשנחזור אליך מתוך צרה. וכן אמר בכאן כי ידין ה' עמו מצד הרחמים:ועל עבדיו יתנחם. ר"ל בשביל זכות עבדיו אברהם יצחק ויעקב יתנחם. אע"פ שלא יהיה להם זכות. וכל זה יעשה כי יראה כי אזלת יד. כלומר לפי שרואה שיד האויב הולכת וחזק. היו ישראל עצורים ועזובים ובבתי כלאים החבאו. וזהו ואפס עצור ועצוב: או יאמר כי ידין ה' עמו. לרמוז כי כשיגיע זמן גאולתם ידין ה' עמו ללבן ולצרף הנשארים. כאומרו כי הוא כאש מצרף וכבורית מכבסים לטהר עונם. ואמר וישב מצרף ומטהר. וזהו כי ידין השם עמו ועל עבדיו יתנחם. כלומר בשביל שעבדיו אע"פ שיהיו מועטים יתנחם. כי יראה כי אזלת יד. כלומר והטעם לכל זה. לפי שרואה השם שהגיע זמן ועת גאולתם הנרמז בתורה. כאומרו ויאמר כי יד על כס יה וכו'. וזהו כי יראה כי אזלת יד. על כס יה. והגיע הזמן שיהיה הכסא שלם והשם שלם. ואפס עצור ועזוב. כלומר כי באותו זמן כבר יקומו ישראל ויהיה בהם עצור ועזוב. שיעזרם מלמעלה בנפילת השרים. כאומרו יפקוד ה' אפס בעמלק עצור ועזוב. כי כבר נפלו השרים שלמעלה. ואמר אי אלהימו. לרמוז שבאותו זמן יהיה עת צרה ליעקב וממנה יושע. עד (שיצבר) [שיגבר] יד האויב ויאמר אי אלהי ישראל יקום ויעזרוכם: ואולי זה רמז על גוג ומגוג שיקומו על ה' ועל משיחו. ולפי שהם אומרים יקומו ויעזרוכם. משיב השם ואומר עתה אקום יאמר ה'. עתה ארומם. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. כלומר ראו כי בעת שאתם קוראים אלי מיד אענה אתכם. אני אמית לאומות. ואחיה אתכם. וכן מחצתי לאומות. וארפא לישראל. ואין מידי מציל שכולם יכלו באפס תקוה: או שיאמר ואמר אי אלהימו. שהשם יאמר כנגד האויבים אי אלהימו יקומו ויעזרוכם. ואם לא יהיה בהם כח לעזור אתכם. למעט יהי עליכם סתרה הגדולה שבאלהיהם. להסתיר אתכם מן הרעה הבאה עליכם. וזהו על דרך שחוק כמו שעשה אליהו ואמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא. וכשיראו שאין קול ואין עונה. יאמר השם ראו עתה. כלומר ראו בעיניכם כי אני אני הוא. היכול והגואל. והם אין בהם ממש. וזהו ואין אלהים עמדי: או שיאמר ראו עתה כי אני אני הוא. היכול לעשות דברים הפכיים כרגע אחד. מה שאינו יכול לעשות אלוה אחר. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא. העושה אלו הדברים. ולא שניתי בשום זמן מהזמנים. ובעת וברגע אחד אמית ואחיה מחצתי וארפא. ואני הוא המוחץ. ואני הוא הרופא: או יאמר ראו עתה כי אני אני הוא. הקיים לעולם. ואני אני הוא. אותו שהייתם אומרים עלי כבר הזקין. כמוזכר באחשורוש שאמר להמן מתירא אני מאלהיהם של אלו וכו'. והשיב לו המן כבר הזקין וכו'. וכן הוא בפרק חלק שביבי בישי הוו עמון ומואב לישראל וכו'. לפי ששלחו לנבוכדנצר שיבא. ושלח להם מתירא אני מאלהיהם של אלו שלא יעשה לי כמו שעשה לפרעה וסיסרא. שלחו ליה כי אין האיש בביתו כבר הזקין כמוזכר שם. ולכן אמר בכאן ראו עתה כי אני אני הוא. אותו זקן שהייתם אומרים. וככחי אז כחי עתה. וכל הדברים נמשכו ממני לישראל כפי עונם. אני אמית אותם כשהם רעים. ואחיה אותם כשהם טובים. מחצתי אותם בעבור עונם. ואני ארפא משובתם כששבים אלי. ואע"פ שאני הוא העושה. אני אעניש אתכם כאלו אתם העושים. לפי שאני קצפתי מעט וגו'. ולכן ואין מידי מציל מכולכם: או יאמר. ראו עתה כי אני אני הוא הגואל הראשון בגלות ראשון. ואני הוא הגואל האחרון בגלות אחרון. וכמו שהיה בידי כח בשאר הגליות. כן יהיה עכשיו. ולכן רמז בכאן כל ארבע גליות. ראו עתה כי אני אני הוא בגלות בבל. אני אמית ואחיה בגלות מדי דכתיב שם להרוג ולאבד. וכבר היו חשובים כמתים לפי מחשבת המן כדכתיב להומם ולאבדם. מחצתי ואני ארפא בגלות יון. דכתיב במזמור חנוכת הבית שועתי אליך ותרפאני. ואין מידי מציל בגלות אדום. שהוא אחרון. והאחרון הכביד עולו עליהם יותר מכל הראשונים. לכן אין מידי מציל מכולם. ובמדרש קהלת אמרו. מי שאמר החמורה אמר הקלה. וראוי היה לומר מחצתי בראשונה. אבל אמר שעתיד הקב"ה להחיות המתים. כמו שהיו בראשונה פסחים או עורים. כן יקומו אחר התחייה פסחים. בענין שלא יאמרו אחרים החיה. וזה אני אמית ואחיה המתים. כמו שהיו עורים אלמים. ואחר כך מחצתי ואני ארפא מכותם ומומם. ד"א מחצתי ואני ארפא. כלומר אותה מחיצה שהיתה בינם לבין אלהיהם מצד יצה"ר המקטרג. אני ארפא כדכתיב בלע המות לנצח וגו' ע"כ: כי אשא אל שמים ידי. כלומר שבאותו זמן שיעשה השם נקמה. ירים ימינו וידו אל השמים וישבע בחיי העולמים. וזהו חי אנכי לעולם. והשבועה היא כשאשנן ברק חרבי. והחרב הוחדה למען טבוח טבח. ולעשות משפט אשיב נקם לצרי. ורמז בזה שיעשה בגוים שני שפטים בקרובים וברחוקים. הקרובים יהרוג בחרב והרחוקים יהרוג בחץ שנון. וזהו ותאחז במשפט ידי. רמז לקשת שלוקחים ביד לירות החצים. ופירש הדבר ואמר אשכיר חצי מדם לרחוקים. וחרבי תאכל בשר לקרובים. מדם חלל ושביה כנגד דם החצים. מראש פרעות אויב. כנגד החרב אשר הוחדה כנגד אדום האויב שהיה בעל חרב דכתיב ועל חרבך תחיה. או יאמר מדם חלל ושביה. לנקום נקמת ישראל שהרגום ושבו אותם. וזה יהיה מתחלת פרעות אויב שעשה בישראל. ואז הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום: או יאמר כי אשא אל שמים ידי. לרמוז שבעת גאולת ישראל ותחיית מתיהם כמו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא. אשא אל שמים ידי ומקומי. כלומר שבעוד שישראל היו בגלות היתה שכינה עמהם בגלותם. כאומרו בכל צרתם לו צר. וכמו שאמרו על פסוק ויבא אל הגוים אשר באו שמה. ויבאו היל"ל. אבל אמר ויבא כנגד השם. ויחללו את שם קדשי שהיה שומע שהיו אומרים אלהיהם כבר הזקין. ולכן כתב גאולה לעצמו דכתיב ושב ה' אלהיך את שבותך. כאלו הוא עצמו ישוב מהגלות. ולכן אמר בכאן שבאותו זמן אשא אל שמים ידי ומקומי. ושם יהיה מנוחתי ולא בארץ כימי קדם. ואז יאמר חי אנכי לעולם. כלומר שלא יהיה זה כשאר גאולות שנגאלו ואח"כ חזרו לגלות. אבל עכשיו חי אנכי לעולם בלי הפסק. ולפי שאני מלך עולם ועד. צריך שיאבדו גוים מארצו. ואני רוצה לעשות כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שם. ולכן כשאשנן ברק חרבי אשיב נקם לצרי ולמשנאי. בענין שלא ישאר מהם מאומה מראש פרעות אויב. ואז הרנינו גוים עמו. ולפי שגלות אדום הוא שקול ככל ארבעה גליות כמו שפירשתי במזמור של פסח. ששם רמוזים ארבעה גליות כנגד ארבעה שצריכים להודות. ובכולם כתיב ממצוקותיהם יצילם. ובגלות אחרון כתיב וממצוקותיהם בוי"ו התוספת. לרמוז שהולך בים הוא כמו תועה במדברות. והוא כמו אסור בבית האסורים. והוא כמו חולה שמקיא מה שאוכל ומה שלא אכל. ואינו אוכל וזהמתו חיתו לחם. כן גלות אדום הוא קשה מכל שאר גליות כאלו כולם כלולים בו. ולכן כתב וממצוקותיהם בוי"ו כאלו עכשיו הוציאם מכל הגליות. ולכן עכשיו שמדבר בגלות אחרון ובגאולתו. רמז באלו הג' פסוקים כל הד' גליות. כאלו עכשיו הוציאם מכולם ועשה נקמה בכולם. וזהו אם שנותי ברק חרבי בבבל. ותאחז במשפט ידי במדי. אשיב נקם לצרי ביון. ולמשנאי אשלם באדום. שהוא שונא השם כדכתיב ואת עשו שנאתי. אשכיר חצי מדם בבבל. וחרבי תאכל בשר במדי. כי כן נהרגו בחרב ישראל. מדם חלל ושביה ביון. שנהרגו על ידי הכהנים ושבו מהם רבים. מראש פרעות אויב באדום. שהוא נקרא אויב דכתיב האויב תמו חרבות לנצח. ונקרא ראש דכתיב ראשית גוים עמלק. הרנינו גוים עמו בבבל. כי דם עבדיו יקום במדי. ונקם ישיב לצריו ביון. וכפר אדמתו עמו באדום. שאז יהיה בנין הבית במהרה בימינו: או יאמר כי אשא אל שמים ידי. לפי שאמר למעלה ראו עתה כי אני אני הוא. שמדבר כנגד ישראל שיהיו פושעים וחטאים. ולא יכירו יכולת השם וחסדו. לפי שכמעט הם נואשים מהגאולה. ולזה אומר להם ראו עתה. כלומר ראו והסתכלו בעת הזאת. שהיא עת הרמוז באומרו אני השם בעתה אחישנה. איך לי היכולת הגמור ואני ה' לא שניתי. ובידי להמית ולהחיות למחוץ ולרפא. ולפי שישראל בעונותיהם אין רואים ואין שומעים. החזיקו בתרמית מאנו לשוב בסוף גלות האחרון יותר מבכל הגליות. ומרו ועזבו את רוח קדשו. אומר השם כי אשא אל שמים ידי. כלומר אני רוצה לסלק שכינתי מהם ולעלות לשמים אחר שהוא מקומי והשמים כסאי. ואעזבם למקרה ופגע בארץ. ובזה אני מתנחם על כל אשר עשו. וזה ע"ד שאמרו וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. שאלו היה בשמים לא הייתי יכול לדור עמהם. וכן אמר בכאן אשא אל שמים ידי ומקומי. ואומר חי אנכי לעולם בלא ישראל. ומה הנאה יש לי בהם אלא כעס וקצף. והוא על דרך שפירשתי לא ידון רוחי באדם לעולם. כלומר מה תועלת יש לי בזאת המלחמה לעולם. ולכן אני רוצה לשנן ברק חרבי לעשות בהם משפט ולכלותם מן העולם. ואמר ותאחז במשפט ידי. כלומר כשאשנן ברק חרבי לעשות דין בהם. תאחז במשפט ידי. כלומר יד ימיני תאחז במשפט. ולא יניחני לעשות בהם דין. או תאחז במשפט ידי תאחז ברחמים. כי מלת משפט כבר פירשתי לך שהוא רחמים. וזהו תאחז ידך במשפט. וכן בכאן ותאחז במשפט ידי שהיא מדת הרחמים. ואמרה למה תעשה כה לעבדיך מעונים כמה שנים עליך הרוגים על שם קדשך. זכור לעבדיך אברהם יצחק ויעקב אשר נשבעת להם אעשה כלה בכל הגוים וכו'. וזכור אל תשכח זדון מלכות אדום הרשעה אשר פנו למעלה. ואומרים בכל יום איה אלהיך. וישראל מרוב הצרות והתלאות כח אין ללידה. לכן יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ותאחז במשפט ידך. אחר שאתה אב רחמן. וכששמע השם כך אמר אשיב נקם לצרי. לא אמר אעשה נקמה בצרי. אלא אשיב נקם לצרי. כלומר אשיב ואחזור מנקם שהיתה מיועדת לישראל. אשיבה ידי על צוררי. ולמשנאי אשלם העונש שהיה לי להשלים על ישראל. וזה על דרך שפירשתי למעלה ואתן אדם תחתך ולאומים תחת נפשך. כי כשהקב"ה גוזר גזירה על אדם מישראל בעונותיו וחוזר בתשובה. הופך הגזירה על אדם אחר. בענין שמדת הדין ואותו מלאך הידוע לא ישוב ריקם. וזהו שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום. אדם שיבא מאדום. ולאומים תחת נפשך. כאומרו ולאום מלאום יאמץ. ולכן אמר בכאן אשיב הנקמה והגזירה. על אדום שהם צרי. ולמשנאי אשלם דכתיב ואת עשו שנאתי. ובם אשכיר חצי מדם. כאומרו גם עליך תעבור כוס תשכרי ותתערי. ולא יהיה כמו שאמר בישראל חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים. אבל בכאן אשכיר חצי מדם. כמו השכור שאחר שינום ויישן ינוחו מעט ויחזרו לעשות אומנותם. וחרבי תאכל בשר. לא כמו חרב עשו ששוחט ומשכל ואינו אוכל. אבל בכאן חרבי תאכל בשר. וכל זה מדם חלל ושביה שהרגו בישראל מתחלת העולם. ובאותו זמן הרנינו גוים עמו. שירננו וישבחו כשיראו דם האחרים. ויאמרו מדה כנגד מדה. כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו. ויסלקהו מעל ישראל. ולפי שישראל היו רעים וטמאים והיו צריכים כפרה. אמר וכפר אדמתו עמו. כי בבנין בית המקדש יתכפרו עונותיהם. דכתיב העם היושב בה נשוא עון: אחר כך אמר ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם. לרמוז שאע"פ שכבר דבר דברי השירה הזאת למעלה. לא אמרם לישראל. אלא דבר עם השמים ועם הארץ. דכתיב האזינו השמים ואדברה וגו'. שיהיו עדים בדבר וישמעו כל דבריו. בענין שכשיראו שישראל עוברים על דבריו שיעידו בם. וכמו שאמר למעלה ואעידה בם וגו' וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. ואחר שגמר דבריו עם השמים. חזר לדבר דברי השירה עם ישראל. ואמר באזני העם. לרמוז שדברי השירה הזאת היו דברי סתרי חכמה. וראוי שידברום לאזני העם הם יחידי הסגולה. אשר להם ראוי לגלות הסודות. אבל דברי השירה בכלל הם ראוים לכל ישראל בכלל. וזהו ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה. הם הדברים הנגלים הראוים אל כל ישראל. ובזה יתיישב מה שאמר ויכל משה וגו' אבל באופן אחר הוא מיותר. ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים. הנגלים והנסתרים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם. כי יודע אני בכם ששמעתם דברי שלא תשכחום. אבל בניכם צריכים צוואה חדשה בענין שישמרו כל דברי התורה הזאת. וזה לאות כי בשירה כלולים כל דברי התורה הזאת כמו שכתבתי. כי לא דבר רק הוא מכם. כלומר צריכים אתם לעשות דבר זה. אחר שדבר גדול דבר אליך הנביא. ולא דבר רק הוא מכם. כלומר אינו מהדברים הרקים של ענייני העוה"ז. אבל הוא חייכם לחיי העולם הבא. וגם כן בדבר הזה תאריכו ימים בעולם הזה. ורבותינו ז"ל אמרו כי לא דבר רק הוא. ואם הוא רק מכם. לרמוז על מה שאמרנו שענייני השירה הזאת עמקו מאד. ולכן אמר להם שימו לבבכם לכל הדברים. כי הם דברים שצריכים עיון והסתכלות נמרץ. ואם לא תוכלו להבין דברי השירה הזאת. או שיראו לכם דברים זרים. יש לכם לתלות החסרון בכם ולא בהם. וזהו ואם דבר רק. הוא מכם. לפי שידיעותיכם בלות מטולאות. קצרות מהשיג עומק התורה וסתריה: אח"כ אמר וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. להורות לנו מעלת משה וכחו הגדול וידו הנטויה. שכל זה היה ביום ז' של אדר הוא היום שמת בו. וביום הזה כתב ספר התורה ונתנו אל הכהנים. ובו ביום כתב י"ב ספרים אחרים לי"ב שבטי ישראל כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ובו ביום העיד שמים וארץ בדברי השירה הזאת. ואח"כ חזר לבאר השירה הזאת לכל ישראל. ואחר כל זה כתב שדיבר השם אליו בעצם היום הזה. בעוד היום גדול בעצומו של יום. שיעלה אל הר העברים. ואחר כל זה בירך לישראל ביום זה. ועלה להר העברים. וזה באמת מהנסים הגדולים שבכל התורה. כמו שנפרש בסוף וזאת הברכה בעזה"י. ואמר אשר בארץ מואב. כדי שיכפר על עון פעור שהיה בבנות מואב. וכן שיהיה בטחון ומגן לדור המדבר. שבזכותו יכופר עונם ויקומו עמו לעת התחייה. וזהו כי שם חלקת מחוקק ספון. ואמר אשר על פני יריחו. להורות שבזכותו יבואו ישראל לארץ וינצחו המלחמות. אחר שהוא על פני יריחו נגד א"י. וזהו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל בענין שבראייתו תהיה נוחה להכבש לבניו. כי טוב עין הוא יברך הארץ: ומות בהר והאסף אל עמך. וכבר פירשתי שזאת הבטחה גדולה לצדיקים שאחר מיתתם אין הולכים נעים ונדים כשאר בני אדם. אלא מיד נאספים אל עמם הם האבות הקדושים. כאשר מת אהרן אחיך. ונאסף אל עמיו מיד. על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש. ולפי שזה דבר של גנאי באלו הצדיקים שיאמר בהם מעלתם בי. וידוע שאין מעילה בקדושים אשר בארץ. אמר בתוך בני ישראל. כלומר שהמעילה אינה אלא בערך ישראל. שאולי נסתפקו ביכולת השם כמו שפירשתי שם. וזהו שחזר לומר על אשר לא קדשתם אותי. לא ח"ו שמעלתם. אלא שלא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. שיאמרו שהסלע מקיים דברי הש"י בלא הכאה. כ"ש אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו שיש לנו לקיים דברו. כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא. לרמוז שהיה עושה עמו חסד מה שלא עשה לאהרן. שאע"פ (שא"ל) [ושמה לא] תבא אל הארץ מנגד תראה אותה וזה הרויח מרע"ה בענין הנחשים השרפים שצוה שם עשה לך שרף לתועלתך. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי תיקן הדבר בראייה. שזהו כנגד המטה שנהפך לנחש שהכה בו הסלע. באופן שאחר שמשה נשכו הנחש וינס משה מפניו. ולא נזהר להיות נשמר והכה הסלע במטה. והיה ראוי שלא ובא אל הארץ ולא יראנה כאומרו וכל מנאצי לא יראוה. ועכשיו שאמר וראה אותו וחי תיקן דבר הראיה. ולא דבר ההכאה. אחר שאמר והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ולכן אמר בכאן כי מנגד תראה את הארץ בראיה בעלמא. ושמה לא תבא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. לרמוז שבני ישראל הקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם שלא נכנס לארץ. והם החוטאים והגורמים נכנסו בה וניתנה להם לנחלה. בא וראה עד היכן מגיע כבוד הרבים. כמו שאמר הוא ונשב בגיא וגו'. ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים. והכל מחוללך:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך